אודות

אני מהמשוטטות, מהמסתובבות ברחובות ללא מטרה. היום הפרקטיקה הזו כבר לא כל כך מתאפשרת מפאת חוסר זמן אבל אני עדיין משוטטת בלב.

ככה כל העבודות שלי מתחילות, וכך גם התחלתי את דרכי האומנותית: ברחובות פריז עם המצלמה הראשונה שלי, או בין הזהויות שאימצתי לעצמי כצלמת בירושלים. לאורך שנים חקרתי את הקצה של הגוף, את הייצוג הנשי ואת מה שנסתר מהעין, נעה על הקו שבין עולם האופנה לפרויקטים דוקומנטריים אישיים.

כשהפכתי לאם התרחש אצלי שינוי גדול; המצלמה הפכה כבדה, פיזית ומטאפורית, והמרחב היצירתי שעניין אותי הצטמצם לבית, לגוף ולמשפחה. החיפוש אחר שפה חדשה שמתאימה לזהות המשתנה שלי הוביל אותי אל שורת הפרומפט ואל מרחבים של בינה מלאכותית.

את העניין מצאתי במקומות בהם המכונה מעמידה פני אנושית אבל נכשלת ביופי מרהיב ומטריד. אני מתייחסת לטעויות האלה כמו למשיחות מכחול או לגרעיניות של סרט צילום: הן טביעת האצבע הייחודית של המדיום הזה.

היום אני יוצרת עולמות שנראים כמו זיכרונות שלא קרו מעולם. אני משחקת על הגבול הדק שבין מציאות לאשליה ובונה יקומים מקבילים של אינטימיות מלאכותית. אני עדיין מחפשת את הקרבה (או את הזרות), דימויים שאני מתייחסת אליהם כאל דרך במסע לאיזו הגדרה שאני לא יודעת אפילו מה היא, דרך לתת שמות לחויות שלא חויתי ושאינן חלק מהעולם שלי אבל אני יכולה להזדהות איתן רגשית. אולי זו בכלל ההגדרה הכללית של אומנות.

את סדרות הילדים בניתי מתוך הרצון לשמר תחושה של קסם, של פליאה ילדית, של חיבור לעולמות פנימיים. אני נזכרת בעצמי כילדה, בתחושה דו קוטבית של אומניפוטנטיות מצד אחד, ויכולת בריאה אלוהית מהצד השני. הילדות כמרחב נפשי היא דבר שמעסיק אותי גם כאמא, וגם כאישה שהייתה פעם ילדה. מאז שהפכתי לאם אני נעה הלוך ושוב על הציר ביני לבין ילדי, מנסה להבין אותם דרך היזכרות בעצמי של פעם, פעם פעם.

יש מאמרים על המשמעות של היעלמות הקסם מהעולם, אנחנו חיים את ההשלכות של זה היום, לטוב ולרע. אני מנסה לבנות עולם של קסם, גם אם ברור שהוא באיזו מין מציאות מדומה. מרחבים לדימיון, לילדים וגם לנו.